הדפוס חוזר על עצמו: כל קבוצה משוכנעת שהמאבק שלה צודק עד כדי כך שהוא מצדיק פגיעה בציבור כולו. מבחינתם, חסימת כביש היא "מחיר קטן" לעומת "הצלת המדינה". אלא שכאשר כל אחד פועל כך – התוצאה היא כאוס מוחלט. הכבישים, עורקי החיים של המדינה, הופכים להפקר. נהגים תקועים שעות, עסקים מפסידים כסף, והמשטרה נראית חסרת אונים.
חסימות אינן רק פגיעה בשגרה או בכלכלה. הן עלולות לעלות בחיי אדם. אמבולנסים מתעכבים, כבאיות נתקעות בפקק, ניידות משטרה אינן מגיעות בזמן. די בעיכוב של דקות ספורות כדי להכריע בין חיים למוות. מי שחוסם כביש לוקח אחריות על חיי אחרים – בלי רשות ובלי סמכות.
המסגרת החוקית ברורה. סעיף 332 לחוק העונשין קובע עונש של עד 20 שנות מאסר למי שמסכן חיי אדם בנתיב תחבורה – בין אם על ידי הצבת מכשול, זריקת חפץ או כל פעולה שמונעת שימוש חופשי ובטוח בכביש.
אבל בפועל? הנתונים מביכים: בשנת 2023 נפתחו מאות תיקים פליליים נגד חוסמי כבישים, אך הוגשו רק ארבעה כתבי אישום. מספר מגוחך שמעיד על אכיפה בררנית וחסרת שיניים. המסר לציבור ברור: אפשר לחסום, כמעט בלי לשלם מחיר.
בתקופת ההתנתקות (2005) נעשה שימוש במעצרים מנהליים נגד פעילים שתכננו חסימות. זהו כלי דרקוני, לא דמוקרטי, ובעיקר לא אפקטיבי מול אלפי מפגינים. עצירת בודדים לא מונעת חסימות המוניות, ולעיתים אף מלבה את תחושת הרדיפה והקיפוח.
הגיע הזמן לשנות גישה. לא מעצרים מנהליים, לא משפטים מתמשכים – אלא ענישה כלכלית מיידית, כואבת וברורה.
מודל מוצע – קנס דיפרנציאלי:
- חסימה קצרה של כביש צדדי – קנס של כמה אלפי שקלים.
- חסימה של ציר ראשי או עורק תחבורה מרכזי – קנס של עשרות אלפי שקלים.
- חסימה ממושכת או כזו שעיכבה אמבולנס או גרמה לנזק כבד – קנס מרבי, מצטבר לכל דקה של חסימה.
כך נוצר מנגנון ענישה הוגן: העונש מותאם לחומרת הפגיעה בציבור, ולא אחיד ושרירותי.
איך זה יעבוד בפועל?
נניח בהפגנות חרדים נגד חוק הגיוס: השוטרים מזהים את החוסמים, עוצרים קבוצה סמלית ומביאים אותם בתוך שעות ספורות בפני שופט. השופט בוחן את הראיות, ומשחרר את העצורים בתנאי תשלום קנס בהתאם לנסיבות.
המסר ברור: מי שחוסם כביש – משלם מחיר. לא מעצרים דרקוניים, אבל גם לא העלמת עין.
מחאה היא זכות יסוד בדמוקרטיה. אבל היא אינה כוללת את הזכות לשתק עיר שלמה, למנוע מאנשים להגיע לעבודה או לעכב אמבולנס בדרכו להציל חיים.
הגיע הזמן שהרשויות יפסיקו למצמץ ויתחילו לאכוף. קנסות כואבים, מיידיים ודיפרנציאליים – זו הדרך היחידה להחזיר את הסדר לכבישים.
כי במדינה מתוקנת, חופש הביטוי לא אמור לבוא על חשבון חופש התנועה – ובטח שלא על חשבון חיי אדם.
